מתי מפסיקים לחפש ומתחילים לבחור?
והפעם בחרתי לדבר על הפיל שבחדר. או אולי זה שבחדרי חדרים.
קצת ארוך, קצת חופר, אז קחו את זה באיזי.
אני כמעט לא רואה טלוויזיה, ובטח שלא ריאליטי, אבל יצא לי לראות השבוע את הפרק האחרון של ״חתונמי״, וכנראה שהוא הדליק אצלי כמה דברים.
חדי העין שביניכם אולי אפילו היו מזהים אצלי דמעה או שתיים בקצה העין.
לא התרגשתי. פשוט נכנס לי משהו לעין.
עלק :) ולמה זה קרה?
כי כמעט בכל אחד שהתפתל שם מול עצמו ומול בן או בת הזוג שלו, ראיתי משהו ממני. איזו התלבטות, איזה פחד, איזו תקווה שהזכירו לי קצת את עצמי.
זוגיות ומערכת יחסים עם אישה — יש לי מלא מה להגיד על זה.
מצד אחד זה קסם. מצד שני זה מורכב, החרא הזה.
זוגיות טובה מעצימה אותי. זוגיות פחות טובה שואבת ממני.
ואני יכול רק להודות ליקום, כי זכיתי בחיי להיות לצד נשים מדהימות ומהממות, בכל אספקט.
אבל זה אף פעם לא היה פשוט.
וחכמים הרי אמרו: אם זה לא פשוט — פשוט זה לא יהיה :)
בעולם החרדי נעזרים בשדכנים ועושים בדיקות התאמה.
ב״חתונמי״ נעזרים בפסיכולוגים ומומחים, עושים בדיקות התאמה — ואז לוקחים את זה לקצה: התאמה בהפתעה.
בשני המקרים יש הנחה מעניינת:
לא חייבים להגיע עם אהבה מוכנה מהבית. אהבה יכולה להיבנות בתוך החיים המשותפים.
ובנישואים הקתוליים, לשם ההשוואה, מדובר בסקרמנט. התפיסה היא שהמחויבות היא לכל החיים. פרידה אינה אמורה להיות אופציה.
אז איזה עולם עדיף?
טינדר? אני בודק, מרגיש, בודק עוד, משווה, אולי בוחר — ואם לא עובד, ממשיך הלאה.
שידוך חרדי? מסננים מראש, נפגשים למטרה מוגדרת, בוחרים, מתחתנים — ואז בונים את הקשר.
התפיסה הקתולית? מכירים ובוחרים בחופשיות, מתחייבים — וההתחייבות עצמה נתפסת כקבועה לכל החיים.
אז אני שואל אתכם:
מה בא קודם — אהבה או מחויבות?
נהוג לומר שאחת הבעיות של הזוגיות המודרנית היא סוג של FOMO.
קשה לבחור. קשה להתחייב. כי אולי מעבר לפינה מחכה משהו טוב יותר.
ואני אישית חושב שכמו בהרבה דברים בחיים, בשלב מסוים צריך לבחור, להאמין בבחירה שלך — וללכת איתה.
לא יודע אם עד הסוף.
אבל לפחות עד המקום שבו אתה יכול להגיד לעצמך שעשית כל מה שהיה בידך לעשות.
וכמובן, צריך פרטנר. לבד זה לא ילך.
חשבתי לבדוק סטטיסטיקות ולראות באיזה מהמודלים יש יותר גירושים. אבל אז הבנתי שזה בעצם לא מלמד אותי את מה שרציתי לדעת.
כי מי קבע שזוגיות מוצלחת היא זוגיות שלא נגמרת?
אולי זוגיות יכולה להיות טובה ונכונה לזמן שבו היא מתקיימת — ובזמן אחר כבר לא.
אז מה המדד לזוגיות מוצלחת? אני לא יודע.
פעם חשבתי שעצם העובדה שהתגרשתי אומרת שנכשלתי. היום אני רואה את הדברים אחרת.
היו הרבה מאוד הישגים בזוגיות שהובילה לנישואים שלי, וגם בנישואים עצמם.
וכמובן, גולת הכותרת שלהם היא ילדיי.
כי אילו לא הייתי בא בברית הנישואים הזאת, מסלול חיי היה אחר — ולא הייתי זוכה בפלאי העולם שלי.
אז כישלון? ממש לא בטוח.
בפרק האחרון של ״חתונמי״ כל זוג נדרש לבחור, אחרי 42 ימים של מסע, אם הוא ממשיך יחד.
אבל דווקא ההחלטה עצמה לא הייתה הדבר שהכי ריגש אותי.
אותי ריגש לראות את המקום הפתוח, הכנה, הפגיע והרגיש שאליו הגיעו חלק מהאנשים.
המקום שבו אדם חושף ונחשף — קודם כל בפני עצמו, ורק אחר כך בפני בן או בת הזוג שלו.
וזה בעיניי אחד הדברים הכי מרתקים בזוגיות.
אם אתה באמת מרשה לעצמך להיות בה, זוגיות היא גם מסע להכיר את עצמך.
וזה מסע שאין לו סוף.
לפעמים הוא קסום ומהמם. ולפעמים הוא קשוח ומתסכל.
לפני קצת יותר משנה איבדתי זוגיות שהייתה מאוד חשובה ויקרה לי.
ומאז — איזה מסע עברתי. איך אומרים? אמאלה ואבאלה.
קל זה לא היה.
אבל דבר אחד אני יודע בוודאות:
היום אני אדם טוב יותר.
ואז מגיעה השאלה שמעסיקה אותי באמת:
איך מתחילים את כל הדבר הזה שוב מהתחלה?
והאם בכלל אפשר להתחיל ״מהתחלה״, אחרי כל מה שכבר למדנו, חווינו, אהבנו ואיבדנו?
ואולי בכלל לא מתחילים מהתחלה.
אולי מתחילים מהמקום החדש שאליו הגענו.
ואז חוזרת השאלה שאיתה התחלתי:
מתי מפסיקים לחפש ומתחילים לבחור?
מישהי חשובה אמרה לי פעם שהיא לא מאמינה בלחפש. היא מאמינה בלמצוא.
אני חושב שאצל כל אחד התשובה שונה.
אבל זאת שאלה ששווה לעצור ולשאול את עצמנו.
אנחנו חיים בעולם מטורף של אפליקציות ואינסוף אפשרויות. עולם שמשנה את הדרך שבה אנחנו מכירים, בוחרים ומתחייבים.
ובתוך כל הרעש הזה, אולי הדבר החשוב הוא לא לבחור כמו כולם ולא לחיות לפי האלגוריתם.
אלא לשאול את עצמנו את השאלות האמיתיות:
מה אני מחפש? מה באמת חשוב לי? על מה אני מוכן להתפשר? ועל מה לא?
ובעיקר —
האם אני עדיין מחפש את האדם הנכון, או שאני כבר מוכן לבחור במישהו — ולנסות לבנות איתו משהו נכון?
לא יודע. כנראה שגם על זה אין אלגוריתם.
ולמי שממש עכשיו נמצא בזוגיות ולפעמים מבליחה בו המחשבה שהוא קצת התעייף, או שטיפה נמאס לו —
לפני שמוותרים על הקיים בגלל שהחדש נראה מרגש יותר, שווה לבדוק אם את אותה אנרגיה שאנחנו מוכנים להשקיע בחדש, ניסינו להשקיע גם בקיים.
כי אם חוסר הריגוש הוא זה שמייצר את ההרהור, אולי לפני שמחפשים ריגוש במקום אחר — שווה לנסות לייצר אותו דווקא במוכר ובידוע.
לא מאמינים לי? דברו איתי.
שולח אהבה.
שתהיה שבת שלום, עידן
לצפייה בסרטון המצורף ב־YouTube ↗