המרווח שבין האנשים
יש דברים שאי אפשר להסביר בחשבון פשוט. קח ארבעה או חמישה אנשים, כל אחד מוכשר בדרכו, שים אותם בחדר אחד, ולפעמים, לעיתים נדירות מאוד, יוצא משהו שגדול מכולם. לא זמר ומלווים, לא כוכב ותפאורה, אלא הרכב. מילה צנועה לתופעה כמעט כימית: שנה מרכיב אחד, והתרכובת כבר לא אותה תרכובת. תמיד סקרן אותי מה בדיוק קורה שם, במרווח שבין האנשים, כי נדמה לי ששם נמצא הסוד.
הביטלס הם אולי הדוגמה המובהקת ביותר. ארבעה בחורים מליברפול, שנים ספורות של יצירה משותפת, ומוזיקה ששינתה את העולם. אחרי הפירוק כל אחד המשיך בדרכו. לנון כתב את Imagine, מקרטני מילא אצטדיונים, הריסון הוציא אלבום משולש מופתי. ובכל זאת, אף אחד מהם לא היה שוב הביטלס. היה משהו במפגש בין החדות של לנון למלודיות של מקרטני, בגיטרה ובקול של הריסון ובתיפוף של רינגו, שהתקיים רק כשהיו יחד. גם כשהיחסים כבר נסדקו, עדיין אפשר היה לשמוע את זה במוזיקה.
קווין מלמדת שיעור אחר: כמה קולות יוצרים יכולים לחיות בתוך להקה אחת. פרדי מרקורי היה מגדולי הסולנים שעמדו על במה, אבל כל אחד מארבעת חברי הלהקה כתב להיט ענק משלו. מרקורי את Bohemian Rhapsody, בריאן מיי את We Will Rock You, רוג'ר טיילור את Radio Ga Ga, והבסיסט השקט ג'ון דיקון את Another One Bites the Dust. הקהל ראה בקדמת הבמה את פרדי, אבל הצליל שבא לקראתו הגיע מארבעה כיוונים. בשנים שאחרי מותו של מרקורי, דיקון התרחק ולבסוף פרש. אני חושב שיש בפרישה הזאת גם תזכורת לכך שלהרכב יש משמעות אישית עבור האנשים שבתוכו, מעבר לשם שעל הכרזה.
U2 היא סיפור על נאמנות. ב־1976 תלה לארי מולן הצעיר מודעה בבית ספר בדבלין: מחפש נגנים ללהקה. מתוך ההתחלה הזאת התגבש ההרכב שאנחנו מכירים — בונו, אדג', אדם קלייטון ומולן — והוא מחזיק כבר כמעט חמישים שנה. אני שומע אצלם את השנים המשותפות: את המקום שהגיטרה משאירה לקול, את הבס והתופים שמאפשרים לה להתרחב. היכרות ארוכה יכולה להפוך להרגל, אבל היא יכולה גם להפוך לשפה.
אצלנו, ההרכב בה"א הידיעה הוא בעיניי כוורת. שבעה אנשים, שלושה אלבומים, וכמה שנים שהספיקו כדי להשאיר כאן עולם שלם. סנדרסון, גוב, רכטר, קלפטר, אולארצ'יק, שמיר ופניגשטיין. שמות שהפכו כל אחד לסיפור בפני עצמו, ובכל זאת יש משהו שקורה רק כשמחברים אותם: הנגינה, ההומור, הקולות, התחושה שכולם שותפים לאיזו בדיחה שגם אנחנו מוזמנים אליה. אולי בגלל זה הקהל חזר שוב ושוב להופעות האיחוד. הוא רצה לשמוע עוד פעם את הדבר שנוצר ביניהם.
וכך אני מגיע למשינה.
כשמשינה פרצה לתודעה, הייתי בגיל טיפש־עשרה. לחברים טובים שלי מבית הספר היה הרכב. ניר בנימני, שהיה גם השותף העסקי הראשון שלי — היינו יחד די־ג'ייז — היה כבר אז נגן בס מוכשר.
באחד הימים שבהם שוב בחרנו לא ללכת לבית הספר, נכנסנו לחנות גיטרות מפורסמת בתל אביב. ניר התחיל לבחון כלים שונים. לא עברו כמה דקות, ואל החנות נכנס לא אחר מאשר יובל בנאי.
זה היה זמן קצר אחרי שיצא האלבום השלישי של משינה. ניר לא התכוון להחמיץ את ההזדמנות, והחליט לערוך ליובל מבחן קטן: הוא ניגן קטע בס מתוך ״ברחובות שלנו״ ונתן לו לזהות את השיר.
לקח ליובל בערך חמש שניות.
יש משהו בגיל הזה שמאפשר לך להבריז מבית הספר, להיכנס לחנות גיטרות ולבחון את הסולן של משינה על החומר של עצמו. בלי לחשוב יותר מדי. פשוט כי הוא שם, הבס בידיים שלך, ולמה בעצם לא.
אני אוהב את הזיכרון הזה, ובמיוחד את העובדה שניר בחר דווקא בקטע בס. שיר שלם, עם הקול והמילים וכל מה שאנחנו מכירים בו, יכול להיות נוכח בכמה צלילים של כלי שבדרך כלל נמצא קצת מאחור.
אולי כבר שם, בלי שידעתי לנסח את זה, היה משהו ממה שמסקרן אותי בהרכבים עד היום. יובל עמד מולנו, אבל ניר ניגן לו את התפקיד של מייקל בנסון. לכמה שניות אפשר היה לשמוע את המרווח שבין האנשים.
משינה המשיכה משם, וגם אנחנו. הלהקה שנכנסה לחיים שלנו עם ״רכבת לילה לקהיר״ ו״אופטיקאי מדופלם״ המשיכה להשתנות. היו ״שלח לי מלאך״ ו״ריקוד המכונה״, ״אין מקום אחר״ ו״אחכה לך בשדות״. ההומור, המלנכוליה, הגיטרות שהלכו והתעצמו. מאלבום לאלבום הם ניסו דברים אחרים, ובכל זאת תמיד היה אפשר לזהות שזאת משינה.
זה בעיניי אחד הסימנים של הרכב שהפך לשפה. הזהות שלו נשמעת גם כשהוא משנה כיוון. יש משהו באופן שבו יובל שר, שבו שלומי ברכה מנגן וכותב, שבו מייקל בנסון ואיגי דיין מחזיקים את השירים, ובצלילים שאבנר חודורוב מכניס לתוכם, שכבר נעשה מוכר כמו קול של חבר.
ב־1995 הם נפרדו. ב־2003 הם חזרו, אותם חמישה. מאז עברו יותר שנים משעברו בכל התקופה שלפני הפירוק. אני לא חושב שצריך להמעיט במה שכל אחד עשה בנפרד כדי להרגיש את מה שקורה כשהם יחד. יש דברים שנבנים בין אנשים לאורך זמן, ואפשר לקחת מהם מרחק בלי שייעלמו.
גם אנחנו השתנינו בינתיים. יש שירים שלהם שאני שומע היום אחרת לגמרי. המילים נשארו אותן מילים, אבל אני מגיע אליהן עם דברים שלא ידעתי אז. שיר ששמעתי פעם בדרך למסיבה יכול לתפוס אותי היום דווקא במשפט שבקושי שמתי לב אליו בגיל שבע־עשרה. המוזיקה זוכרת בשבילנו, אבל היא גם מאפשרת לנו לשמוע מחדש.
וחגיגות הארבעים של משינה מחזירות אותי גם להרכבים שלי.
אני עובד עם אותו שותף יותר מעשרים וחמש שנה. אנחנו שונים מאוד, והיום אני יודע כמה מהדברים שאנחנו מצליחים לעשות יחד נובעים דווקא מהשוני הזה. לקח לי זמן להבין את זה. ללמוד מתי להוביל ומתי לתת מקום, מתי להתעקש ומתי להקשיב למישהו ששומע דבר שאני עוד לא שומע.
גם משפחה היא הרכב. עם סולן שמתחלף, עם מי שמחזיק את הקצב בשקט, עם ימים שבהם כולם מנסים לנגן חזק מדי. ויש רגעים שבהם מצליחים להקשיב זה לזה, וכל אחד מוצא את המקום שלו בתוך הדבר המשותף. אלה רגעים קטנים בדרך כלל, אבל עליהם נבנות שנים.
כשאני חושב על הלהקות שהשאירו בי חותם, אני חושב גם על זה: על האפשרות של אנשים שונים ליצור משהו שימשיך להתקיים ביניהם, לפעמים למרות המריבות, המרחק והשנים. משהו שאף אחד מהם לא מחזיק לבדו.
בגיל טיפש־עשרה, בחנות ההיא, התרגשתי מזה שיובל בנאי נכנס בדלת. היום, כשאני חוזר לרגע הזה, אני חושב גם על ניר שעמד לידי. על הבס שהיה בידיים שלו, על המוזיקה שחיברה בינינו, ועל כל מה שעוד לא ידענו אז על הרכבים ועל החיים.
ליובל לקח בערך חמש שניות לזהות את השיר. אני עדיין מגלה מה נשאר אצלי מהרגע ההוא.
אתמול היו חגיגות ה 40 איזה מטורף זה.
שלכם
עידן נ.ב תודה לאביטל שאיפשרה לזה לקרות.