לא בשביל ההספד

איזה שבוע עמוס ואינטנסיבי עבר עליי.

הוא התחיל בארוחת חג, וגם קצת יום הולדת, אצל חברה טובה. מאוד.

ביום שני — מפגש ששמור במערכת.

וביום שלישי — לוויה של אבא של חברה.

(עוד הספקתי להיות במדריד, אבל זה כבר להגיג אחר.)

חברות היא מילה ענקית. היא יכולה לתאר כל כך הרבה סוגים של מערכות יחסים.

אבל הפעם אני רוצה לכתוב על חברות שנטועה בלב.

ולמה אני מתכוון?

מכירים את זה שלא ראיתם מישהו או מישהי שנים, ופתאום אתם נפגשים וכאילו לא עבר זמן בכלל?

השיחה קולחת כאילו דיברתם ממש אתמול.

אני מוצא שהרבה פעמים זה קורה עם חברי ילדות. אנשים שהיו איתנו בבית הספר.

והדבר המוזר הוא שבאותם ימים בכלל לא בטוח שהיינו חברים כל כך טובים או כל כך קרובים.

אז מה בעצם עושה את הקסם?

גדלנו על אותם ערכים? יש לנו עבר משותף? היסטוריה משותפת? זיכרונות משותפים?

אני לא מתיימר לדעת את התשובה.

אבל הדבר הזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש.

ביום שלישי עמדתי בלוויה וחשבתי על משהו אחר.

הטבע בחר בדרך מאוד קשוחה, בעיניי, להיפרד מהדור הקודם.

אבל מי אני שאבקר את הטבע המופלא הזה.

כשתינוק נולד — זה פלא הבריאה. וכשאדם הולך לעולמו — הלב נחמץ.

הקשבתי בקשב רב לדברי ההספד.

המילים נאמרו בעברית ובאנגלית.

מילים חכמות. טובות. יפות.

וחשבתי לעצמי איזו אחריות יש לנו כאן, בעודנו בחיים, בכל רגע ובכל יום.

יש לי תחושה שלפעמים אנחנו קצת שוכחים את זה.

ואם לא "אנחנו" — אז אני אגיד על עצמי.

לכל אחד מאיתנו יש תפקיד. בין אם בחרנו בו ובין אם לא.

את אמא? אתה אבא? אתה אח? את אחות? אתה חבר? את חברה?

יש לנו אחריות.

מסתכלים עלינו. לומדים מאיתנו. אנחנו משמשים דוגמה, גם כשאנחנו לא מתכוונים לכך.

וכשאנחנו נמצאים בתפקיד שיש בו עוד יותר אחריות — כמנהיגים של משפחה, כמובילים של ארגון, חברה או קבוצה של אנשים — האחריות הזאת רק גדלה.

הקשבתי למילים בהספדים.

כל אחד בדרכו החמיא, העריך והודה.

הודה לאדם שהוביל, שהיה שם, ושימש בדרכו דוגמה לאחרים.

הילדים דיברו, הודו, שיבחו — ובדרכם גם צחקו.

הנכדות העריצו וראו בו מקור השראה.

החברים אהבו.

ועמדתי שם וחשבתי על כך שלא תמיד אני נותן לנושא הזה מספיק משקל.

ויש כאן גם קונפליקט.

מצד אחד, אני לא רוצה לעשות דברים כדי שיחשבו עליי כך או אחרת.

אני לא רוצה לחיות בשביל ההספד.

אבל מצד שני, יש משהו שאני כן רוצה:

שכל מי שבא איתי במגע יצא מהמפגש איתי בתחושה קצת יותר טובה מזו שהייתה לו לפני.

ואם זה חשוב לי — אז יש לי אחריות.

אז אם אני נדרש לסכם, ולא תמיד אני אוהב סיכומים...

יש קסם מיוחד בחברויות משמעותיות. כאלה שלא דורשות הרבה מילים או תחזוקה, אבל כשנפגשים מאפשרות לצלול מיד לשיחה עמוקה, אמיתית ואינטימית.

להיפרד לתמיד ממישהו יקר זה עצוב ומורכב.

למילים יש כוח. לנוכחות שלנו יש כוח. ולדרך שבה אנחנו גורמים לאנשים סביבנו להרגיש — יש משמעות.

בואו ננסה להיות קצת יותר טובים.

לא בשביל שיום אחד יגידו עלינו מילים יפות.

אלא בשביל שהאנשים שנמצאים איתנו עכשיו ירגישו אותן.

זה לפחות מה שאני לקחתי איתי מהשבוע הזה.

שיהיה לכם סוף שבוע נעים, וחג שמח.

שלכם, עידן